Dog Star Radio

סיכום שנה

Tue, 01 Dec 2009 22:10:05 GMT

< p dir="rtl" align="right">
הייתה שנה מטורפת. כל כך הרבה השתנה בצורה כל כך קיצונית, והכל לטובה. הכרתי עשרות אנשים חדשים ומגניבים שכיף לי להיות איתם, הצלחתי למצוא דברים שאני מאמין בהם ולהתחיל לפעול בקשר אליהם, למדתי הרבה על מה אני רוצה לעשות בחיים ואיך לעשות את זה, גיליתי עולמות חדשים, ובכלל - הכל היה נפלא. השנה הנפלאה ביותר בחיי עד כה - אני מקווה שהבאה תצליח להתעלות עליה.
</p>

Tue, 10 Nov 2009 14:34:54 GMT

אז עכשיו כשיש ציוני מתא"ם ונראה שאני עומד בדרישות של כל מגמה ללימודי פסיכולוגיה בכל האוניברסיטאות, עולה השאלה מה בדיוק אני רוצה לעשות. כרגע אני חושב לבדוק את האפשרויות בנוגע ללימוד שני תארים שניים במקביל, ואולי לשלב פסיכולוגיה קלינית עם מדעי המדינה או עם תקשורת. יש גם את האופציה של המגמה ללימודי פסיכולוגיה חברתית ותקשורת שנשמעת מעניינת.

הנקודה היא שכל האפשרויות פתוחות. כולן. ההחלטה לעשות את המבחן הייתה בפירוש ההחלטה הנכונה, ועכשיו הבעיה היחידה שנשארה לי היא להחליט אם אני באמת רוצה להיות פסיכולוג קליני או שאני רוצה ללמוד את זה כדי לא לסגור אפשרויות או אם אני רוצה להתמקד בתחום הדוברות שהתחלתי להתעסק בו וגיליתי שהוא מלהיב בטירוף.

אני חושב שמעולם בחיי לא היו לי כל כך הרבה אפשרויות בהישג יד, ושאף פעם לא הגעתי למצב שבו כולן היו כל כך נפלאות.

איזה כיף :)

קישורים פוליטיים

Sat, 31 Oct 2009 22:58:45 GMT

בסביבות פברואר האחרון היה כאן דיון ער בנושא שיטת הממשל הישראלית ומה לעשות איתה. נזכרתי בדיון בזמן שקראתי את המאמר המוצלח הזה שמדבר על שינוי השיטה. הוא מדבר על מעבר משיטה יחסית לשיטה רובית, ולא על מעבר משיטה פרלמנטרית לשיטה נשיאותית (מרכז הדיון בזמנו), אבל בכל מקרה, שני הנושאים בלתי נפרדים במידה רבה, ובנוסף, הוא עונה לחלק גדול מהטענות שעלו בדיון אז.

עוד מאמר מוצלח שנתקלתי בו באותו אתר הוא מאמר של רות גביזון על לקחים מהחוקה האמריקאית לשם כינון חוקה ישראלית. אני חושב שזה מאמר שמצליח להסביר לא רע למה צריך לכונן חוקה בישראל, וגם הוא מתעסק לא רע ב"מה הבעיה של הפוליטיקה הישראלית". בנוסף, הוא מבהיר כמה השיטה האמריקאית היא מסובכת (ומבריקה).

Mon, 21 Sep 2009 10:37:50 GMT

אז אחרי שסיפרתי לכם כמה פעמים על "הכרת המעשה הטיפולי", נראה שההתלהבות שלי מהקורס השתלמה, וקיבלתי את ה-100 הראשון שלי בפסיכולוגיה, בקורס שאני תופס בתור הקורס הכי חשוב למה שאני רוצה לעשות בעתיד :)

ועכשיו רק להצליח במתא"ם. או לפחות להתחיל ללמוד.

וגם

Tue, 02 Jun 2009 21:38:29 GMT

וכן, זה היה שווה את זה, ואני מאושר.

"I was never the likeliest candidate for this office"

Tue, 02 Jun 2009 21:12:08 GMT

זהו. נכנסתי כמו גדול, מקום ראשון, משאיר את כולם מאחור גם ברמת העבודה, גם בנלהבות, וגם בחלק החשוב ביותר: הקולות.

העבודה הקשה נגמרה. עכשיו מתחילה העבודה האמיתית. יש לי שבועיים לבנות קואליציה. יש לנו אגודה לבנות מחדש. יש לנו מחירים להוריד. וזה לפני שהתחלתי לדבר על כל מה שאני צריך לעשות בחוג לפסיכולוגיה.

אה, כן, והדבר הזה של האוניברסיטה. נו. זה. ללמוד.

יאללה ברבאק.

Wed, 13 May 2009 13:43:55 GMT

התחלתי להקשיב לאחרונה לרולינג סטונז. הקשבתי כבר בשנה שעברה לאלבום Exile on Main St., אבל מסתבר שהסגנון שלו ממש שונה, לעומת הסגנון שלהם בשאר האלבומים שהוא ממש ממש לא רע ואפילו כיפי.

מה שכיף הוא בעיקר שכשאני מקשיב להם אני מקבל את האווירה שאני אוהב בסרטים בסגנון "כמעט מפורסמים", על התקופה ההיא של שנות ה-70 המוקדמות בארה"ב. מעבר לזה, אני גם מסוגל לדמיין את האנטר תומפסון יושב בחדר העבודה שלו, מול מכונת כתיבה, עם המוזיקה הזו ברקע. ואכן, זו המוזיקה שהכי נהניתי לכתוב לצליליה עד כה. חיפשתי את הסגנון הזה כבר הרבה זמן.

אני אוהב את זה כשאני מתלהב ממוזיקה חדשה.

שינוי פאזה

Wed, 06 May 2009 21:36:00 GMT

לפני שבע שנים, אולי לא בדיוק אבל מספיק קרוב, הייתי בקו 8 ליד השוק בדרך הביתה. הרמתי את הטלפון וחייגתי לאסף הרשקו. "שלום, אסף? מדבר חגי אלקיים, אני וכמה חברים רוצים להקים גרעין ירושלמי לעמותה, ולעשות פה פעילויות". חודש ומשהו לאחר מכן, ברביעי ביולי 2002, התקיים לו גריפון הראשון. היה לנו אתר שעוצב בוורד ונראה גרוע, היו לנו איזה חמישה מנחים שלא הכירו זה את זה, אבל היה.

שבע שנים לאחר מכן, אני מפרסם הודעה בפורום הכחול שבה אני מכריז על כך שבעוד שבועיים יתקיימו הבחירות לתפקיד רכז הגרעין, שפעם גם נקרא "חגי הגרעין", ביום שבו נכתב הפרוטוקול.

זה מצחיק איך שלקח לי שנתיים לעשות את זה. כלומר, כולכם יודעים שכבר לפני שנתיים המילים "אני פורש" נזרקו שוב ושוב לחלל האוויר. אבל כולנו יודעים כמה גדול הרווח שבין מחשבה, רצון ומעשה, במיוחד בתחום הביצה העמותאית, והגיע הזמן שגם אני אעשה את מה שאמרתי שאני אעשה.

זה היה ממש ממש כיף. בביגור 3 מנהל הכנס דאז, ערן מולוט, לקח הפסקה באמצע הפירוק כדי לומר לאוטובוס השלם (54 איש! אנשים ישבו במעבר!) של ירושלמים שכל הכבוד לנו שהרמנו קהילה כזאת מגובשת בזמן כל כך קצר.

בגריפון 3, לפני 5 שנים, כמה אנשים עברו ואמרו "גריפון צריך להיות 3 ימים עם האנשים האלה. זה יותר טוב מביגור!". קוסטה ועמית הסתובבו עם כנפיים גדולות והיה מצחיק. באמצע הכנס עמית (הקטן) אכל המבורגר של ארוחת ילדים בביס אחד.

בגריפון 5 הגעתי לסוף הכנס, קלטתי שהוא נגמר, ואז נפלתי על ספסל ולא הצלחתי לזוז במשך כ-40 דקות. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שבאמת הרגשתי כאילו עבדתי לבד, והיחידה שבה זה הרגיש שזה שווה את זה.

היו עוד כל מיני דברים באמצע. ישיבות שאליהן הגעתי כשאני לא מודע למה שקורה סביבי (ואלוהים יודע מאיפה צץ הפרוטוקול מהישיבות האלה). ישיבות שאליהן הגיעו אנשים מכל רחבי הארץ. הפעם הראשונה שספרתי את הכסף בקופה והבנתי שיש שם יותר כסף ממה שאי פעם ראיתי במקום אחד באופן פיזי. הקטע שבו גרייף כותב שבלי הירושלמים העמותה בבעיה. עוד הודעות פורום לטובה ולרעה. 7 שנים.

עמית (הגדול) אמר לי קודם שזה מוזר להעביר את הגרעין הלאה. זה באמת מוזר. ובגלל זה, כנראה, זה לקח לי שנתיים. אבל אני עייף, והגיע הזמן שאעבור לדברים אחרים ואתן למישהו שזה חשוב לו (וסוף סוף יש מישהו כזה, שרואים בעיניים שלו שהוא באמת רוצה לעשות משהו) לטפל בעניינים.

7 שנים זה קנה מידה גדול יותר מכל קנה מידה אחר שהכרתי בחיי. אלה שבע שנים שבלעדיהן לא הייתי מכיר חלק גדול מהחברים שלי, וחלק גדול מהחברים שלי לא היו מכירים זה את זה. אלה שבע שנים של משהו שאני לא מסוגל להגדיר.

ועכשיו? עכשיו אני עסוק בפוליטיקה קיקיונית בקנה מידה גדול יותר, ומתקדם לאט ובזהירות לכיוון החיים שככל הנראה תמיד רציתי. לפעמים כדי להמשיך קדימה חייבים להיפטר מקצת משקל עודף.

וזה מרגיש הרבה פחות קשה משחשבתי.

שני סוגים של בדידות

Sun, 26 Apr 2009 10:30:00 GMT

את תחושת הבדידות אף פעם לא יצא לי להרגיש באמת. כולנו יודעים שיש הבדל מהותי בין להרגיש לבד לבין להרגיש בודד, ובדידות אף פעם לא הרגשתי. לפחות לא באמת.

אבל כמובן, זה לא אומר שאני לא יודע מה זה. אני מניח שהסיבה ש"מאה שנים של בדידות" הוא הספר האהוב עליי היא העובדה שהוא ספר שמסוגל להעביר לאדם תחושת בדידות, גם אם הוא מעולם לא חווה אותה. זו בדידות קרה ומנוכרת, של להישאר לבד בלי אף אחד מסביבך, ולדעת שאין אופציה אחרת. זו תחושה שמאד משמח לדעת שמעולם לא חוויתי. אני גם מאמין שאני לא אצטרך לחוות אותה.

מהצד השני יש את תחושת הבדידות האופטימית יותר. התחושה של מקום אחר ועיר זרה, של להיות במקום שאתה לא מדבר בו את השפה ושהכל יראה הרבה יותר טוב משם. את התחושה הזו הרגשתי לראשונה ביום שישי. הייתי בתל אביב, ולכמה רגעים הרגשתי כמו תייר במדינה לא מוכרת. הסתובבתי שם, הסתכלתי על הצבע ועל הצלילים ועל הקולות ועל האנשים, והייתי מאושר לחלוטין. הייתי לגמרי לבד בצורה נפלאה, שאני מתגעגע אליה כבר עכשיו, יומיים לאחר מכן.

היה לי סוף שבוע מצוין.

Mon, 06 Apr 2009 23:02:44 GMT

מגיע השלב בחייו של כל אדם שהוא ניגש לעשות משהו שהוא עשה כבר עשרות פעמים, ומגלה פתאום שנמאס לו.

בלי אפקטים

Thu, 02 Apr 2009 12:28:49 GMT

למי שלא שמע: הסרט X-Men Origins: Wolverine הודלף לרשת. מאות אלפי אנשים מורידים אותו ברגע זה ממש. וגם אני החלטתי שאין סיבה שלא לעשות את זה.

זה מאד מעניין, כי הגרסה שהודלפה היא גרסת שבה עוד לא הכניסו חלק מהאפקטים המיוחדים. זה מאפשר לראות איך נראים הסרטים של היום לפני שמכניסים לתוכם את כל הגרפיקה הממוחשבת. למשל, סצינות טיסה נראות כמו ציור סכמטי של מטוס ועננים. או פיצוצים שבמקום להיות מגניבים, נראים כמו גוש כתום סטטי באמצע המסך. וכמובן, יש כמה רגעים שבהם וולברין עומד עצבני מול אנשים שמכוונים עליו נשק, בפוזה מאיימת... אבל בלי טפרים, כי אלה נוספים אחר כך. ואז הוא נראה מגוחך.

אני לא חושב שכדאי לראות את הסרט בשלמותו, כי חבל, אבל זה ממש מעניין כדי להבין כמה גרפיקה ממוחשבת היא קריטית בימינו. שווה להוריד רק בשביל זה.

וואו.

Sun, 29 Mar 2009 21:34:27 GMT

שוב יום ראשון בלילה, ושוב אני אחרי השיעור של "הכרת המעשה הטיפולי", ושוב אני מתלהב ממה שאני לומד.

השיעור הזה מצויין. כן, הוא חוזר על התיאוריות. כן, חלק מהחומר אנחנו כבר יודעים. אבל לשם שינוי, מישהו מתייחס לזה נכון. עכשיו לא מלמדים אותנו תיאוריה ואומרים לנו "ויש לזה תוקף אצל מבוגרים". עכשיו הוא מסביר לנו על איך שילדים "מתדלקים" רגשית אצל ההורים שלהם, ואם אנחנו לא מאמינים שזה תקף אצל מבוגרים, הוא מוכיח לנו. "תחשבו על זה. כשילד רואה משהו מעניין, הוא מיד רוצה לספר לאמא, או לאבא, או לחבר או לגננת. הוא לא מסוגל להחזיק את זה. אבל אתם חושבים שאתם כל כך שונים? מה, כשהולך לכם טוב במבחן, או רע במבחן, אתם אומרים לי שאתם לא רוצים לספר למישהו?" כל הכיתה מגיבה לזה בשקט, כי הרוב הדומם הוא תופעה רווחת בחוג שלנו.
"לכל אחד מאיתנו יש את האדם הזה, את מי שאחרי שאנחנו איתו אנחנו מסוגלים לרחף שני סנטימטר מעל האדמה. האנשים שלא משנה מה קורה לנו בחיים, כמה רע לנו, להיפגש איתם תמיד גורם לזה להיות יותר טוב. ואם זה לא אנשים, אז זה מוזיקה מסוימת. או סרט. או החדר שלנו."

ואז חלקנו מצליחים פתאום להבין שוואלה, מדברים איתנו במונחים מפוצצים כמו רפרושמונט, אבל יש לזה תכלס. וזה פחות לפי-הספר ומשמים.

ואז הוא רואה שאנחנו שקטים, וקולט שהוא צרוד. "טוב, אתם שקטים ועייפים וטרודים, ואני צרוד. אז בואו נשחק משחק. תסגרו מחברות, תסגרו לפטופים. תמצאו מישהו בכיתה שאף פעם לא דיברתם איתו ושבו לידו. עכשיו, כל אחד רושם על דף חמישה דברים שיש לו שהוא היה רוצה למכור. הכל - מאפיינים חיצוניים, דברים שקרו לכם, או חפצים שיש לכם. כל עוד אתם באמת רוצים להיפטר מזה, כל עוד זה באמת מציק לכם, אז לכו על זה."

אנחנו מתחלקים לקבוצות. שיחקנו משחקים כאלה כבר פעם, וזה תמיד מעניין. כל אחד רושם משהו. "עכשיו, כל אחד מכם צריך לשכנע את השני למה הוא לא צריך לוותר על אחד מהדברים האלה." בזמן שכולם מדברים הוא מצייר על הלוח שלושה טורים שבראשם כתוב "לדבר".

בסוף הוא מבקש מאנשים לומר לכיתה מה הם כתבו. מתנדבים, כמובן. לא מכריחים אצלנו אף אחד. אחד מספר על הגמגום שלו, ואומר מה אמרו לו. "אמרו לי שבני אדם סתם אובססיביים לגבי דיבור, וזה לא חשוב". המרצה כותב את זה בטור הראשון. "ואמרו לי שאולי זו הזדמנות לשתוק מדי פעם...", ואת זה המרצה כותב בטור השני. עוד פידבקים מגיעים. הוא רושם רק בשני הטורים הראשונים. "נו? אף אחד לא יודע מה הטור השלישי?"

כשכולם מסיימים הוא מגיע לפואנטה. "יש שלושה סוגים של לדבר. יש לדבר על - לדבר על הבעיה. גמגום זה נפוץ. ההורים מציקים לכולם. כולם סבלו בצבא. שזה יכול להיות מאד אמפתי ולבוא ממקום מאד אמיתי, אבל זה בא ממקום של ידע אישי, של לתת עצה מתוך ההיסטוריה שלך. שזה מצוין לחיים היומיומיים. זה מראה שאתה מקשיב, זה קצת עוזר. מצד שני, זה לא מה שצריך בטיפול. זה אובייקטיבי - זה כמו האבחונים שמקבלים אצל פרויד. זה מתאים לכל מי שיש לו את הבעיה הזו. לפחות היום לא מטפלים ככה. זה מצוין לחיי היום יום, כמו שאמרתי, אבל לא לטיפול."

"הדיבור השני הוא לדבר אל האדם. כשאומרים 'תהפוך את זה לחוויה חיובית'. כשאומרים 'אולי תלמד מזה'. כל הדברים האלה. ההבדל הוא לא מהותי, אלא צורני. זה קצת יותר אישי, אבל זה עדיין ספקולטיבי. אני עדיין מנחש מה הבעיה של האדם האחר. בשיח רגיל זה הגיוני לחלוטין, זה נפוץ, זה לגיטימי. העצה הזו מגיעה מניסיון חיים של המייעץ. בשיח הטיפולי זה פשוט לא עושה את העבודה."

ואז הוא ניגש לטור השלישי, הריק. "ואז יש לדבר עם. פעם, בתקופת פרויד, הגישה הייתה שהמטפל יודע מה קורה פה. היום המטופל הוא זה שיודע מה קורה. השאלה היא למה אתה תקוע עם מה שאתה רוצה למכור. מה זה בשביל המטופל? וזה לא עניין פשוט של לשאול, כי אם שואלים ומוותרים, המטופל יענה לכם את מה שהוא למד לומר. אם נשאל אותו מה הייתה הנטישה של אבא שלו עבורו, הוא יגיד שזה היה קשה בגלל שאבא שלו הציב לו גבולות - כי זה מה שלימדו אותו לומר במשך כל השנים. כי אף אחד לא באמת דיבר איתו."

"אני אספר לכם סיפור. פעם הגיע אליי לטיפול ילד. אבא שלו מת, ומאז הוא לא יוצא מהבית. כבר כמה שבועות. מבחינת הפסיכיאטרים, זה ברור - זה אבל שהפך לדיכאון. מבחינת הפרוידיאנים, זה ברור - זו התגשמות אסורה של המשאלה האדיפלית בגיל צעיר. אבל זו לא התשובה. מה שאתם אמורים לעשות, בתור מטפלים, הוא לתת לילד לומר מה הבעיה, לא להחליט לבד מה הבעיה. אז שיחקתי איתו קצת, ודיברתי איתו קצת, והבהרתי שאני לא מצפה ממנו לשום דבר. כמו שכל פסיכולוג עושה - יצרתי סביבה אחרת מהסביבה של החברים או של המשפחה או של המורים. כל זה כדי שכשאני אשאל אותו, הוא לא יאמר לי את מה שהוא למד לומר במשך החודשים האלה. וכששאלתי אותו, כל התשובות של כל הסמכויות וכל המורים וכל הרופאים הלכו לפח. הוא אמר לי שהוא לא הולך ללמוד כי הוא מתבייש, כי לכולם יש אבא ולו אין."

"וזה ההבדל. זה מה שאתם אמורים לעשות. אתם לא אמורים להניח. אתם לא אמורים לדבר על הבעיה או אל הילד. אתם אמורים לדבר עם הילד. כי האמת היא שאתם לא יודעים הרבה. אתם לא יודעים כלום. אנחנו יכולים רק לשאול את השאלות המכוונות, ובאמת להקשיב למה שהמטופל אומר, כדי שהוא, לא התיאוריה אלא הוא, יכוון אותנו אל איפה בדיוק-בדיוק כואב לו ולמה בדיוק-בדיוק שם."

המרצה הזה יודע להתנסח היטב, והוא יודע להציג את החומר בצורה הבהירה ביותר שיש. בלי המרצה הזה, אני חושב שעוד שנה כבר לא הייתי מתעניין בטיפול. ועכשיו זה נראה כמו משהו ממש... מעניין, מוצלח, חשוב. לא יודע איך להגדיר את זה. אבל זה מאד משמעותי.

ומה שהכי יפה בזה הוא העובדה שזה עוד אחד מהדברים האלה שאם רק שמים לב אליהם, מאד קל לעשות אותם, ומאד קל להיעזר בהם כדי לשפר את החיים שלך.

HDR

Sat, 22 Mar 2008 13:44:11 GMT

Originally published at Dog Star Radio. You can comment here or there.

זה די כיף.

הסבר: בעצם, HDR זו שיטה לעריכה דיגיטלית של תמונות. באופן כללי, המצלמות הדיגיטליות (וגם האנלוגיות, אם כי פחות) לא מסתדרות טוב עם הבדלים חזקים בצבעים בתמונה (טווח דינמי גבוה - High Dynamic Range), כמו למשל כאשר מצלמים תמונות כמו אלה: מה שקורה זה שאפשר לצלם עם חשיפה נמוכה, ואז רואים טוב את הצבעים של השמיים, אבל לא את הבתים, או עם חשיפה גבוהה, כאשר אז רואים את הבתים אבל השמיים לבנים לחלוטין.

בעצם, מה שעושים עם HDR זה לצלם כמה תמונות ברמות חשיפה שונות, ואז, באמצעות תוכנה כמו פוטושופ, משתמשים במידע על החשיפה מכל אחת מהתמונות כדי ליצור תמונה שבה כל החלקים נראים לעין בצורה מוצלחת. וזה מה שעשיתי כאן. התמונות נעשו, כמובן, עם שתי תוכנות שונות ועם הגדרות שונות, ומכאן ההבדלים. כמו כן, הן נעשו ב-7 בבוקר, אחרי לילה ללא שינה, ואני מאמין שעם קצת יותר ערנות ואימון אני אצליח לעשות דברים עוד יותר מוצלחים.

זהו.

פוסטר מאולתר

Mon, 25 Feb 2008 16:44:59 GMT

Originally published at Dog Star Radio. You can comment here or there.

אבודים! עונה רביעית! (לא הרבה ספויילרים!)

Fri, 08 Feb 2008 19:21:00 GMT

Originally published at Dog Star Radio. You can comment here or there.

אני חושב שהמנהג הזה השתרש. דגן אומר שאין שום סיכוי שנראה פרקים באף איכות אחרת.

Laptop! Woo!

Thu, 25 Jan 2007 20:50:58 GMT

I'm writing this post from my new Lenovo N100 laptop.
I would say more, but there's much more to be done! I have to install lots of new things, as well as well as reconfigure my home network so I can use sharing software (and get more Heroes chapters, Photoshop and Paintshop, and probably some other useful stuff).

Good Day!

Weekend Musings

Sun, 14 Jan 2007 11:57:49 GMT

Well, I had a nice weekend.

Thursday, I got new books, which is always fun (CONTINUUM: Roleplaying in the Yet; and VII for Vampire: the Requiem). I've even managed to read one (CONTINUUM), and it's great. Then I went to Gorodin's show, and it was great - adi_yogev summed it up pretty good.
Friday was gaming day. We played Sophie in Three Persons, which is like Bill in Three Persons, only with Sophie instead and with different scenes that are related to the campaign. That was fun. Then I ran a Watcheye session, in which the characters rallied most everybody in the world for their cause, naming the resulting organization "The Good Guys" (name not final). This was also pretty fun. We also played catch with a golden-black ball (OF DOOM) - both off-play and in-play! This was a fun session. They actually had to stop a ferris wheel from rolling and smashing cars and people.

Anyway, friday night found me downtown, drinking with my friends and being bummed that every good coffeeshop was either full or stinking with cigarette smoke. Then we started walking home (about 45 minutes if we're going full speed straight home, but it actually took around 2 hours because we were tired, drunk and stopped at various places). And a dog came after us. He had a collar, and the soldier that was guarding the PM's house told us they think it was abandoned. We called him Marcus (long story). He walked with me to my house, where I had to close the door on him - but I let him in to the stair room, and gave him water. He was really smart (he looked right and left before crossing a road if we told him to), and I felt bad about not being able to take him in. Anyway, he stayed there till morning, and then sped away when my dad opened the door for him. I hope I'll see him again - he was really cute and smart, and being accompanied by a dog while walking home is really fun. It also feels like a sign.

Saturday.. I was mostly tired, and visited Shachar in the "Shabbat Dossim", got forced to eat, and that's most of it. Then I got home and mostly slept.

Friday was illuminating. I can't exactly explain why, but it was. Something feels better, maybe righter, about the structure of it all, or some sort of weird thing like that. Hmm.

Well, gotta go to work.

מם האותיות המרושע

Sat, 30 Dec 2006 01:45:28 GMT

והדר נתנה לי את האות ע'. למי שלא מכיר - כותבים דברים שחשובים לכם באות שנתנו לכם. אתם מגיבים כדי לקבל אות.

1. עיסוק - קשה לי כשאני לא עסוק. אני אוהב להיות עסוק בדברים שמעניינים אותי, וקשה לי להסתדר בלי זה.
2. עניין - כשאין שום דבר שמעניין אותי, אז החיים שלי מבאסים. עניין יכול להיות הרבה דברים, החל מאהבה וכלה בנושא לימוד חדש.
3. עננים - כיף לי כשיש גשם, וגשם יוצא מעננים. הא!
4. עלעול - בספרים! היכולת שלי לנצל מילים בצורה מרושעת היא מדהימה.. בכל מקרה, זה נורא כיף.
5. עיניים - לפעמים, עיניים יפות אצל אנשים מסוגלות לקנות אותי לחלוטין. עיניים זה גם דבר די מדהים.
6. עדכון היומן - כיף לעדכן, למרות שאני לא עושה את זה הרבה.
7. עין צופיה - הקמפיין הנוכחי שלי. הוא נהדר.
8. עיר ה... - הקמפיין הקודם שלי, בתרגום חופשי. היה מדהים.

טוב, נראה לי שזהו. נערוך את זה אח"כ במקרה הכי גרוע.

The "Things that make me feel good" Meme!

Wed, 20 Dec 2006 07:34:45 GMT

הובא מ celime.

המטרה: לכתוב המון דברים שעושים לכם טוב. מומלץ להסתיר מאחורי אלג'יי קאט כי זה ארוך ומציק בדפים של חברים.

לשמוע מוזיקה שאני אוהב כשהיא ממש ממלאת את כל החדר בהדים שלה.
לשבת ולא לעשות כלום עם החברים הכי טובים שלי.
להעביר סצינה טובה במשחק.
ללמוד משהו ואז להבין פתאום.
לנהוג בשעות מאוחרות בלילה.
לשתות בדיוק עד לנקודה הזו שבה אני מסוגל לומר דברים בלי לפחד.
לשיר באמצע הרחוב.
ההרגשה הזו אחרי שיחת טלפון מוצלחת עם מישהי שאני מחבב.
חיבוקים מאנשים.
התחושה של "על גג העולם" אחרי כנס/תחום שעבדתי עליו לבד.
כשאנשים נותנים לי מחמאות על העבודה שלי.
ללבוש בגדים חדשים שנראים טוב.
כשאני לוקח אמצעי זהירות בעבודה והוא מתברר כמוצדק.
כשאני מנחש בדיוק מה התגובה של אנשים תהיה למשהו מסויים.
להרגיש מספיק בנוח עם מישהי כדי לשלוח לה פרחים.
לספר לאנשים דברים בלי שזה יישמע טיפשי.
לקרוא הרבה Dinosaur Comics בסגנון הישן.
לאכול גלידת Cookies & Cream ביום קר, בחדר החם שלי, מול סדרת טלוויזיה טובה.
לקרוא סיפורי קומיקס קלישאתיים על סופר-גיבורים.
כל פעם שסופר-גיבור שאני קורא עליו מפגין איזשהם ערכים מוסריים מרשימים והופך לסמל.
לראות סופי-עונה של סדרות שאני אוהב.
כשכל הדברים הקטנים מתחברים.
להסתובב עם הקבוצה הישנה.
כשמישהו שקצת התרחקתי ממנו מתקשר אחרי הרבה זמן.
לאכול בשר עם עמית (הקטן) וקוסטה.
לאכול בשר עם שחר ועמית (הגדול).
לאכול בשר עם יותם ואורן.
להיתקל בקונספטים מגניבים.
לשתות קפה בארומה עם אורן/אורן ודגן.
לגרום למישהו אחר לאהוב משהו שאני אוהב.
[לעמוד בפאטיו של הבי"ס בחוסר מעש ולדבר עם אנשים]
לאכול ספגטי עם גבינה בדיוק בכמות הנכונה.
לקבל ממישהו איזשהו חפץ אישי במתנה (אני שומר אותם לנצח).
מקלחת חמה וארוכה.
לראות את אורן במקרה באוניברסיטה.
הרגשת סמכות.
להיות בפנים עם חברים כשיש בחוץ גשם.
כשההשקעה משתלמת.
להיסחף עם ספר (כמו כאן.
לישון עוד קצת בבוקר.
כשסומכים עליי.
שלא יהיו לי דדליינים.
ללמוד דברים חדשים ומעניינים.
לסיים דברים מהר.
לראות חברים טובים שלי מאושרים (אם כי אני מקנא בקלות).
תחושת הפרפור הזו בבטן לפני שאני נפגש עם מישהי לדייט.
שמאלץ, לפעמים.

Guilt

Thu, 14 Dec 2006 11:58:21 GMT

Usually, my dad packs me a sandwich for work. It's usually enough to keep me going from 7 (when I leave the house) to 16:30 (when I get back). Sometimes, though, the sandwich's not enough, or maybe he forgot to pack me one or didn't have the time to, and then it happens.
There are only 4 places to buy food around here: The Schawarma place just under Yad Sarah, the Falafel place, McDonald's and Big Apple Pizza down at Ramat Beit Hakerem's store strip. The Falafel's bad because they don't have Hummos. Big Apple Pizza costs to much if I want to be full. And the Schawarma place.. Don't get me started on that. So, I'm left with McDonald's.
Then, it's really simple: I buy something to eat, usually a large burger or the McKabbab, with no meal (which costs around 20-25 NIS), and then I eat it on my way back to work. And then, just when I'm full to the point of exploding in a magnificent shower of meat and sauce, it happens. I just feel this huge sense of guilt because I just paid Evil Inc. It feels wrong, but how can it be wrong when it's so fun?
Anyway, then I buy a coke and get back to work. Which is what just happened.

I would have felt a lot guiltier if I was able to move, I think.

Wed, 06 Dec 2006 06:20:39 GMT

It's so Beautiful Today

Thu, 30 Nov 2006 06:55:23 GMT

I just got balloons for my birthday at work. It's nice to get things like that, even when it's really awkward (=when you have a weird history with the person that does those things for you).

So, my birthday's tomorrow. It's about friggin' time for me to be 18. I'm in great moods in the last couple of days (partly because of the awesome song I've been listening to in the last few days, which is a great song). I'm doing pretty great on my psychometry studies (I'm almost through with the Verbal chapter, and only have the Math chapter to close). I feel productive, and I feel romantic. It's a great day and a great week. Hopefully all the next will be the same.

Also: Working on Bigor! Woo!

Wooo

Tue, 21 Nov 2006 16:24:56 GMT

woo Absolute Sandman woo

Well,

Fri, 17 Nov 2006 17:17:01 GMT

You know what they say.. No Jynxing.

Anyways,
I've got my birthday present: an awesome new mini-stereo system! And I've hooked it up with my bed's speakers (yeah, I've got bed speakers. It's a little weird, but it's also awesome so it's all cool), besides its regular speakers. So now I've got a surround system (4 speakers!), and I can also plug in my TV to it. And my MP3. And various other stuff with earphone plugs.
I'm listening to the same music, but it's a much better quality. I love it.

And.. That's it. Since I'm posting so much these last few days, I think it's safe to say that I don't actually have to write. As you know, my life ain't that interesting, so you'll have to do with what I give you.

I've got company. Talk to you.

Wed, 15 Nov 2006 18:35:39 GMT

Argh.