אז עכשיו כשיש ציוני מתא"ם ונראה שאני עומד בדרישות של כל מגמה ללימודי פסיכולוגיה בכל האוניברסיטאות, עולה השאלה מה בדיוק אני רוצה לעשות. כרגע אני חושב לבדוק את האפשרויות בנוגע ללימוד שני תארים שניים במקביל, ואולי לשלב פסיכולוגיה קלינית עם מדעי המדינה או עם תקשורת. יש גם את האופציה של המגמה ללימודי פסיכולוגיה חברתית ותקשורת שנשמעת מעניינת.
הנקודה היא שכל האפשרויות פתוחות. כולן. ההחלטה לעשות את המבחן הייתה בפירוש ההחלטה הנכונה, ועכשיו הבעיה היחידה שנשארה לי היא להחליט אם אני באמת רוצה להיות פסיכולוג קליני או שאני רוצה ללמוד את זה כדי לא לסגור אפשרויות או אם אני רוצה להתמקד בתחום הדוברות שהתחלתי להתעסק בו וגיליתי שהוא מלהיב בטירוף.
אני חושב שמעולם בחיי לא היו לי כל כך הרבה אפשרויות בהישג יד, ושאף פעם לא הגעתי למצב שבו כולן היו כל כך נפלאות.
איזה כיף :)
בסביבות פברואר האחרון היה כאן דיון ער בנושא שיטת הממשל הישראלית ומה לעשות איתה. נזכרתי בדיון בזמן שקראתי את המאמר המוצלח הזה שמדבר על שינוי השיטה. הוא מדבר על מעבר משיטה יחסית לשיטה רובית, ולא על מעבר משיטה פרלמנטרית לשיטה נשיאותית (מרכז הדיון בזמנו), אבל בכל מקרה, שני הנושאים בלתי נפרדים במידה רבה, ובנוסף, הוא עונה לחלק גדול מהטענות שעלו בדיון אז.
עוד מאמר מוצלח שנתקלתי בו באותו אתר הוא מאמר של רות גביזון על לקחים מהחוקה האמריקאית לשם כינון חוקה ישראלית. אני חושב שזה מאמר שמצליח להסביר לא רע למה צריך לכונן חוקה בישראל, וגם הוא מתעסק לא רע ב"מה הבעיה של הפוליטיקה הישראלית". בנוסף, הוא מבהיר כמה השיטה האמריקאית היא מסובכת (ומבריקה).
זהו. נכנסתי כמו גדול, מקום ראשון, משאיר את כולם מאחור גם ברמת העבודה, גם בנלהבות, וגם בחלק החשוב ביותר: הקולות.
העבודה הקשה נגמרה. עכשיו מתחילה העבודה האמיתית. יש לי שבועיים לבנות קואליציה. יש לנו אגודה לבנות מחדש. יש לנו מחירים להוריד. וזה לפני שהתחלתי לדבר על כל מה שאני צריך לעשות בחוג לפסיכולוגיה.
אה, כן, והדבר הזה של האוניברסיטה. נו. זה. ללמוד.
יאללה ברבאק.
ecstatic
התחלתי להקשיב לאחרונה לרולינג סטונז. הקשבתי כבר בשנה שעברה לאלבום Exile on Main St., אבל מסתבר שהסגנון שלו ממש שונה, לעומת הסגנון שלהם בשאר האלבומים שהוא ממש ממש לא רע ואפילו כיפי.
מה שכיף הוא בעיקר שכשאני מקשיב להם אני מקבל את האווירה שאני אוהב בסרטים בסגנון "כמעט מפורסמים", על התקופה ההיא של שנות ה-70 המוקדמות בארה"ב. מעבר לזה, אני גם מסוגל לדמיין את האנטר תומפסון יושב בחדר העבודה שלו, מול מכונת כתיבה, עם המוזיקה הזו ברקע. ואכן, זו המוזיקה שהכי נהניתי לכתוב לצליליה עד כה. חיפשתי את הסגנון הזה כבר הרבה זמן.
אני אוהב את זה כשאני מתלהב ממוזיקה חדשה.
מגיע השלב בחייו של כל אדם שהוא ניגש לעשות משהו שהוא עשה כבר עשרות פעמים, ומגלה פתאום שנמאס לו.
למי שלא שמע: הסרט X-Men Origins: Wolverine הודלף לרשת. מאות אלפי אנשים מורידים אותו ברגע זה ממש. וגם אני החלטתי שאין סיבה שלא לעשות את זה.
זה מאד מעניין, כי הגרסה שהודלפה היא גרסת שבה עוד לא הכניסו חלק מהאפקטים המיוחדים. זה מאפשר לראות איך נראים הסרטים של היום לפני שמכניסים לתוכם את כל הגרפיקה הממוחשבת. למשל, סצינות טיסה נראות כמו ציור סכמטי של מטוס ועננים. או פיצוצים שבמקום להיות מגניבים, נראים כמו גוש כתום סטטי באמצע המסך. וכמובן, יש כמה רגעים שבהם וולברין עומד עצבני מול אנשים שמכוונים עליו נשק, בפוזה מאיימת... אבל בלי טפרים, כי אלה נוספים אחר כך. ואז הוא נראה מגוחך.
אני לא חושב שכדאי לראות את הסרט בשלמותו, כי חבל, אבל זה ממש מעניין כדי להבין כמה גרפיקה ממוחשבת היא קריטית בימינו. שווה להוריד רק בשביל זה.